צ'י של מטפל

״ארבע דרגות יש: לקבל על מנת לקבל, לתת על מנת לקבל,  לתת על מנת לתת, לקבל על מנת לתת״ הרב אשלג  

אני בודקת את השאלה מה בונה אותי כמטפלת.
אנחנו המטפלים משקיעים זמן וכסף רב כדי לרכוש השכלה. לומדים במשך שנים מסות של חומר, מקבלים דיפלומה.
אחר כך מצטרפים לקליניקה של מטפל בכיר כדי להשתלם עוד, רועים בשדות טיפול אחרים כדי להתרחב ולחבר עוד כלים לעבודה במרפאה ומול מטופלים.
אנחנו משקיעים שנים רבות בפירוק לגורמים של החומר הלימודי בו אנו מתמחים – ובהרכבתו מחדש למשנה טיפולית אישית.
אנחנו משתתפים בהרצאות של מורים בכירים מחו"ל, שוקעים בספרים עתיקים ומעמיקים במקורות. לומדים סינית, יפנית, סנסקריט.

 
אבל מהו שמחזיק מטפל במרפאה, מול מאות ואלפי מטופלים לאורך שנים? מה ממגנט עוד ועוד אנשים - ואני לא מדברת על שיווק מודרני. מהו שמחיה את גופנו ונפשנו וקיים בכל עת בסביבתנו? מונע מאיתנו להתרוקן, לעטות מסכה של ריחוק וענייניות, להתיש את עצמנו יום אחרי יום, טיפול ועוד טיפול. או לספוג עוד ועוד אל גופנו ואל לבנו את הכאב, העומס, המתח של המטופלים.

מטפלים הם אנשים רגישים. פיזית, רגשית, אנרגטית. ערים - ובאותו זמן חשופים לאנרגיה של כל מי שבא איתם במגע, ובוודאי מטופלים עם חוויית חיים קשה. על המטפל להכיר היטב את השדה בו הוא פועל, על-מנת יוכל להתחדש בצ'י או להאריקו חזרה לאדמה. מטפלים רבים סובלים ממצב של תשישות יתר ואפילו מחלות. הסיבה נעוצה בחוסר הבנה איך לנהל את הצ'י של עצמם.

אני בודקת את השאלה הזו מול עצמי, מול תלמידים ומטופלים. היתרון היחסי שלי הוא גילי, ושנותיי המרובות בפרקטיקה. ההתבגרות המבורכת, שמאלצת אותי לחתום חוזה חדש עם גופי ונפשי, כי זה הישן פג תוקפו.

אותו תדר נהדר ומרומם שאנחנו פוגשים בשנה הראשונה ללימודים, אותה התרחבות נפש ורוח, מפנה עצמה עם השנים להתייחסות עניינית. איך עושים, מה עושים, מתי עושים, למי עושים, כמה עושים. מתישהו מגיעה ההבנה שזה לא מספיק.
שמתודה, קאטה, ידע – הם כלים בלבד היכולים רק לתמוך בתהליך הריפוי, ולאפשר למטפל המתפתח לנוח בתוכם תוך התבוננות.

 
מטפל חי בהסכמה, שלא לומר בהתמסרות בלתי-מתפשרת, יומיומית, להתפתחות אישית. רק טרנספורמציה מתמשכת יכולה ליצור קרקע יציבה לריפוי שהוא מעבר לידע של הספרים, מעבר לכלים, מעבר לטכניקות.
המרחב שאנחנו חיים בתוכו: גופנו, השדה האנרגטי המקיף אותנו, הבית, המרפאה – הם יישויות פעילות, שכאשר אנחנו מזינים אותן, אנו זוכים לתמורה גדולה ומכופלת. עלינו לחיות מתוך הכרה של נתינה לסביבתנו הקרובה – לעומת ההכרה הנפוצה יותר, זו "המשתמשת". להשתמש בגוף, להשתמש בחדר, להשתמש בבית.

שדה

המטפל צריך להתמצא, כמו יצור רב לשוני ורב חושי, בשדה האנרגטי בו הוא פועל וחי.
זה מתחיל בהיכרות פשוטה של עוגנים בשדה, כמו טנדן (Dan tien), היכולת לחדש צ'י דרך חיבור לשמים ולאדמה, הפעולה הפשוטה של הארקה. כאשר אנחנו מודעים היטב לגבולותיו של המרחב האנרגטי שלנו, האנרגיה נעה בו בחופשיות.
לא נפלוש לשדה של אחר, לא נינזק מצ'י עוצמתי של אחר. נהיה במרכז של עצמנו.
כאשר אנחנו מודעים לעובדה שהוא חסר גבולות עד אינסוף, נכיר באחד אליו קשור הכל, נהיה ערבים לאחר כמו לעצמנו, נוכל לחוש את לבנו מתרחב בהכרה של האחדות. השדה תומך ומקיף ונע איתנו בכל עת, ומקיים איתנו קשר חי, פעיל ונושם. כאשר אנחנו מזינים אותו ומודעים אליו ואל השפעתו, אנחנו יכולים להתערסל בתוכו בבטחה ולנוע משם.

מקדש

אנחנו זקוקים לסביבה נקייה, בהירה, מכווננת על ידינו. כל מטפל צריך מקדש. פינה שאפשר לשבת מולה ולבהות בשקט או לעשות מדיטציה או לנוח.
פינה מטופחת, עשויה בקפידה. כל אחד בונה את המקדש-מעט שלו לפי צרכיו. מדליק נרות. מניח בהקפדה, מתוך מחשבה על היחסים הנוצרים,
קריסטלים או אבנים. תולה תמונה של אדם נערץ. מניח חפצי עוצמה.
עבור בני המזרח קיומו של מקדש-מעט הוא כמעט מובן מאליו.
בתרבות שלנו אנחנו זקוקים כמעט להמציא אותו מחדש, בשפתנו, על-פי אמונתנו, ולפי חוקיות היופי המקודש לנו.  

המקדש זקוק לתחזוקה: החלפת מים בכד הפרחים, ניעור המפה, ניקוי האבק. הוא זקוק לשמירה שלנו על בהירותו. רק כך הוא יכול להזין אותנו. מול מקדש מטופח אנחנו יכולים לנוח, לבקש בקשות, לבהות ביופיו המרחיב את נפשנו.
המקדש הוא איבר חי ונושם בסביבה שלנו. ואנו ערים לקיומו בכל עת ומתייחסים אליו.
אפשר שיהיו בחדר כמה פינות כאלה. ליצור חדר שבו מכמה פינות שבהן אני יושבת אני רואה יופי. הדר. זכר למקודש.

גוף, חדר

צמחונות. רק חלבונים וירקות. טבעונות. מקרוביוטיקה. תזונה לפי האיורוודה. בלי סולניים. בלי גלוטן. בלי חלב. רואו-פוד. שייקים. סמודיס. מיצי ירקות. רק אוכל של אמא.
בעניין תזונה, אנחנו כבר יודעים שאין מזון שהוא נכון לכולם. שגם מה שמתאים לי משתנה ללא הרף.
דיאלוג נכון עם האוכל הוא רחב ועמוק, יש בו צבע וחושניות וטעמים, ויש בו מידתיות ובחירה מחודשת במה שעושה לי טוב.
הגוף זקוק לתנועה מודעת. אפשר להגיד באופן חד משמעי, וזה לא סוד, שאחרי גיל ארבעים אי אפשר יותר לעבוד מתוך המאגרים.
הגוף מתעייף בקלות רבה יותר. מתחיל לחרוק בפינות.
לקראת גיל חמישים התנועה היומיומית היא כמו אוכל ושתייה. יום אחד ללא תנועה – טאי-צ'י, הליכה, ריצה, שחייה, פילאטיס,צ'י קונג, יוגה – מוצא אותנו עייפים וללא פוקוס.
רתימת התנועה לתודעה ולהכרה איננה עניין של בחירה למטפל המתפתח: זו עבודה אינסופית של התבוננות בעצמנו, במחשבותינו, מתוך הכרה שיש לכך השפעה מכרעת על הצ'י בסביבתנו. תרגול קבוע, קאטה – הוא מצב בו אנחנו לא צריכים לחשוב על התנועה הבאה, אלא רק לתת לעצמנו לנוע בתוכו ולהתבונן.
להיות התנועה. להיות כאן ועכשיו. להיות חופשיים מהעבר ומהעתיד.
התנועה המשותפת בין החשיבה ההכרתית לתנועת הגוף מרפאת אותו. חיבורים חדשים נוצרים ומה שנראה שחוק וללא תקנה מתחדש.

אני מניחה את הגוף שלי בחדר הטיפולים. יושבת בכל פינה. מתבוננת מסביב. מחברת בעיניים בין כל הפרטים המרכיבים את המקדש שלי.
שמה מים בעציץ. מדליקה נרות.
אני מרחיבה את גופי וממלאת איתו את כל החדר. מטעינה אותו בצ'י. מטעינה את החדר.
אחר כך החדר יתמוך בי ובגופי בזמן העבודה. החדר הוא הגוף. הוא מגנט אנרגטי רב עוצמה שמשפיע על הצ'י בטיפול.

שקט. 

מטפל מטופח יושב למדיטציה. מכיר בערך של השקט בחייו, לא רק בתיאוריה או בסדנה, אלא במעשה.
יום יום הוא מקדיש זמן לעצירה, לחוסר-תנועה החיצונית, להתבוננות במחשבותיו.
אנחנו יודעים כי כל מחשבה שעוברת בראשנו משנה את איכות הצ'י בטיפול.
גם המטפל המבריק והמנוסה ביותר לא יצליח לסייע לאורך זמן, להחזיק את גופו ותודעתו בהירים, כאשר המוטיבציה שלו בטיפול היא לקבל משהו בתמורה – הכרה, מעמד, התחושה שאני טוב, כסף, התחושה שאני טוב יותר מאחרים.
המדיטציה, כמוה כתפילה מול כוח עליון, שומרת עלינו בפרופורציה.
בהכרה כי למעננו נברא העולם, אך אחרי הכל, אנחנו לא יותר מגרגיר אבק בזמן של היקום.
ומתוך כך נוצרת, בכל פעם מחדש, הבנה כי אנחנו ערבים לאחר. כי המוטיבציה היחידה בטיפול היא לסייע לאחר לגדול ולהפוך בעצמו לבעל השפעה.

מורה.

כל מטפל זקוק למורה. גם המטפלים הגדולים ביותר צריכים מישהו לנשוא אליו את עיניהם, גם אם מזמן עבר מן העולם. השושלת מורה-תלמיד משמרת בתוכה את האנרגיה של הלימוד, את הערכים והכבוד.
במזרח נהוג לשים את תמונת המורה בחדר הטיפולים או בפינת המקדש.
אין מדובר בהערצה עיוורת או בגורואיזם: תכלית העניין היא לזמן את אנרגיית המורה לסיוע בטיפול.
לחוש את הקשר מורה-תלמיד. לכבד את השורשים והמקורות של הלימוד, שבזכותם אנו עושים את מלאכתנו.
לתת לתנועה האנרגטית הקיימת שם מזה שנים להמשיך ולנוע.
לזכור כי הטיפול והידע אינם נובעים ממני – מההשכלה, מהניסיון, מהחוכמה שלי: הריפוי עובר דרכי. וכל העבודה שאני עושה היא על מנת להתרוקן ככל האפשר כדי לאפשר לצ'י לעבור דרכי.

המורה הוא מראה לתלמיד שבחר בו. כשהמורה נחמד, התלמיד זקוק לנחמדות. כשהמורה קשוח, התלמיד זקוק לגבולות. אין שום תכלית בניסיון לנתח את אישיותו או את מגבלותיו, כל עוד אנחנו עדיין בוחרים בו כמורה.

מרגע שבחרנו במורה עלינו להפסיק לרצות ללמוד ממנו. על-מנת ללמוד יש להתרוקן.
תלמיד הבא מלא בעצמו, בידע שרכש, בהבנה שהשיג – לא יוכל ללמוד דבר, כיוון שכוסו מלאה.
הדאגה לקיומו של המורה, הטיפול בבית הספר, באולם הלימוד ובטיפוחו – הם שמרוקנים את התלמיד ומאפשרים לו להתמלא.

עובדה ידועה היא, שהאנושות עסוקה בעצמה. נוח לי. מתאים לי. זה מדויק לי. זה קשה לי. טעים לי. רע לי. חשוב לי. אני רוצה. כאשר כל אלה מונחים הצידה ואנו עסוקים בלבדוק מה מישהו אחר צריך – האיוולת שבהתעסקות העצמית מתפוגגת.

גלית שביב